ערר על החלטת בימ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים-נדחה

הערר שלפניי מכוון כנגד החלטתו של כב' השופט סא"ל מנשה וחניש מיום 29.11.07, לפיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לצורך ההרשעה, כמו גם ניתן להצביע על העורר כמסוכן, ולפיכך, מתחייב מעצרו עד תום ההליכים.

בדיון שהתקיים לפניי ועוד טרם פנינו לגופו של דיון, בחרה הסנגוריה לשלוח חיציי ביקורת על התנהלותה של התביעה טרם הגשת כתב האישום. לטעמה, נפגעו זכויותיו הבסיסיות של העורר, כשזה השלים את המצווה עליו מהחלטת ביהמ"ש מיום 25.11.07, בעוד התביעה התנהלה לאיטה והגישה את כתב האישום לאחר תום המועד שנקבע לשחרורו של העורר. רק מטעם זה היה ראוי, כך לדבריה של הסנגוריה, להורות על שחרורו המיידי של העורר.

ובאשר לגוף הדיון, וככל שנוגעים הדברים לתשתית הראייתית שבתיק, לא הצליחה הסנגוריה למצוא בקיעים בהחלטת בימ"ש קמא. לדבריה, לא התגבשה עילת המסוכנות, שכן עפ"י נסיבותיו המיוחדות של העורר אין צורך במעצרו המיידי וניתן להסתפק בחלופת מעצר ולחייבו להופיע לדיונים השוטפים בתיק.

בחנתי את הנטען, עיינתי בחומר הראיות ובהחלטות השיפוטיות הקודמות, והגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר מכל וכל.

בראש ובראשונה, מצאתי צורך להבהיר כי אין מקום לתלונותיה של הסנגוריה. טענות אלו הועלו כבר במהלך הדיון בערכאה קמא וביהמ"ש התייחס אליהן לגופן, התייחסות אשר אני מקבלה ככתבה וכלשונה.כך או כך, יפה ציין בימ"ש קמא כשהבהיר כי אם קיימת ביקורת ביחס להתנהלותה של התביעה, לא ניתן לפגוע באינטרס הציבורי ובוודאי שאינטרס זה לא נדחה מחמת האינטרס הפרטי.

בנסיבות הקיימות, ומשבחנתי את התשתית הראייתית בתיק ואת עילות המעצר, הגעתי למסקנה כי התשתית הראייתית להוכחת אשמתו של העורר מוצקה ואין להרהר אחריה. השתכנעתי במידת מסוכנותו של העורר, ודומני כי לא ניתן להתעלם מן החשש כי הוא ימלט מן הדין בהזדמנות הראשונה. העורר כשל בעבירות חמורות, שיטה בכוחות הביטחון ועשה שימוש בתיעוד לא לו, ומשכך מסוכן הוא, יש חשש כי ינסה לחמוק מאימת הדין, ולפיכך, לא ניתן להזדקק לחלופת מעצר.

משכך, אני דוחה את הערר.

ניתנה היום, 4 בדצמבר 2007, כ"ד בכסלו התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר החלטה זו לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: שי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: